בעשורים הראשונים של המאה ה-20 פעלו בארץ אמנים שיצרו תמונה אידאליסטית של המציאות: הסכסוך הערבי-יהודי והמתיחות הבין-עדתית נעלמו מן התמונה שהם ציירו או טושטשו והוצנעו כדי לפנות מקום לביטויים של תקווה, אופטימיות ולעתים אף נאיביות. דוגמה לכך אפשר לראות בגלריה, בציורו הנודע של ראובן רובין "פירות ראשונים", שתיאר את הארץ כגן עדן מזרחי. לצד אמנים אלה, פעלו אמנים שהתבוננו במציאות בעיניים פקוחות וביקשו לבטא את המצב החברתי, הפוליטי והקיומי בארץ ואף לחולל בו שינוי. דוגמה בולטת לכך אפשר למצוא בציורו של נפתלי בזם, "לעזרת הימאים", המתייחס לשביתת ימאי ישראל שפרצה ב־1951, ולוויכוח שהתעורר בקיבוצים בשאלת התמיכה בה.
כיוון מרכזי אחר באמנות הישראלית ראה באמנות עולם בפני עצמו של קומפוזיציה, של קו ושל צבע והתמקד בשאלות אמנותיות הקשורות לגבולות שבין המציאות לאמנות, לחומרי היצירה או להלכי-הנפש העמוקים ביותר של האמן. ציורו של יוסף זריצקי, יחיעם, מדגים זאת היטב: דמויות האדם שתולות בו במערך צבעוני שנראה כחלקות צמחייה, בשילוב המבטא מתח בין הטבעי לאנושי.
קבוצה גדולה נוספת בחרה ב"גם וגם". אמנים אלה שילבו ביצירתם את האישי עם הקולקטיבי ואת הפוליטי והחברתי לכדי אמירה מורכבת. כזו למשל היא עבודתו של לארי אברמסון, "1967" (ג'רוזלם פוסט), שצייר על גבי עיתונים מתקופת מלחמת ששת הימים צורות מופשטות ומוטיבים שונים כגון גולגולת וקווי־מתאר של צמחים. צורות אלו נטענות במשמעות העולה מן האירועים המכוננים של המלחמה, שאחריהם השתנתה הארץ לבלי הכר.
התצוגה מבקשת להציג תכנים אלו הרוחשים באמנות הישראלית דרך עבודותיהם של אמנים בני דורות שונים המייצגים מגמות שונות באמנות המקומית. כך היא שואלת שאלות מהותיות הן על מעשה האמנות עצמו והן על יחסה של זו למציאות הסובבת אותנו.
